קשב וריכוז

השנה בשבתון אני מלמדת מספר שעות תלמידי שילוב, באחת השיחות שיתפו  אותי  כי יש להם בעיה, הם חולים במחלה. אמרו להם שיש להם הפרעת קשב וריכוז. הם סיפרו זאת בחשש, בושה ואני זיהיתי בלבול, חוסר ידע.

בהמשך השיחה הבנתי כי ההורים, מחנכת ונירולוג לא ממש סיפקו להם הסבר על הלקות.

למפגש הבא, אני הגעתי מוכנה. הודיתי להם על כך ששיתפו אותי בנושא כל כך אישי. שאלתי אותם מה יודעים על הלקות? מה היו רוצים לדעת?

הם בעיקר ידעו על תופעות לוואי של התרופה ובעיקר שיתפו בהערות וגערות מתלמידי הכיתה ומחלק מהמורים. בעיקר על מקרים כמו תיפוף עם העיפרון על השולחן, התפרצויות מילוליות לדברי המורה או צורך עז ופתאומי לקום ולצאת מהכיתה בכדי להתאוורר לכמה דקות וכו'.

אני הסברתי להם על הלקות, הגורמים ואף הראיתי להם סרטון המותאם לגילם/הבנתם.

כעבור יומיים קיבלתי שיחת טלפון מאם אחד התלמידים. הוא הראה לה הסרטון, בעקבותיו התפתחה ביניהם שיחה טובה ואמיתית אשר לא התקיימה עד היום. התרגשה, הודתה לי וביקשה שאקשר בנושא בין הילד לבין המחנכת.

יצרתי קשר בנושא עם המחנכת, לאחר מכן היא קיימה שיחה פרטנית עם התלמידים המדוברים. הם ביקשו ממנה שתסביר בכיתה על הלקות בלי לנקוב בשמות. התפתח שיעור כישורי חיים טוב לדבריהם. היא הראתה הסרטון והסבירה. תלמידים שיתפו לגבי אחיהם, משפחתם שאלו ואולי הצלחתי לגרום לכך שיגלו רגישות לשונה שהרבה התנהגויות הם לא באשמתם.

מצרפת סרטון מבריינפופ, נדהמתי מהרלוונטיות ומהתאמתו לגיל היסודי.

http://www.brainpop.co.il/category_13/subcategory_335/subjects_861/