מגזין המרכז ללימודים אקדמיים

מאוד שמחתי לקבל את המגזין ללימודים אקדמיים. עניינו אותי מאוד סטודנטים/בוגרים אשר למדו ועשו תפנית בחייהם בעקבות הלימודים ושינו גישה או ראייה שונה במוסדות חינוך שונים.

הפעם, ברצוני לשתף אודות בוגר המכללה, בעלי, אשר סיים לפני  שנתיים תואר ראשון ושני.

איך הסיפור התחיל.....

אייל עבד 10 שנים בהייטיק בתפקיד מנהל רשת . תפקיד עם בונוסים/חו'ל והתקדמות.

החל לחפש דברים שונים / נוספים. בתקופת עבודתו בהייטיק עבר  קורסים מקצועיים אשר קידמו אותו, לפתע רצה ללמוד תואר ראשון , בירר על תארים במחשבים והבין כי מחפש משהו אחר...שונה!

הפתיע את כל הסובבים ונרשם לתואר ראשון בפסיכולוגיה במכללה ללימודים אקדמיים. (דרבי בזמנו). החל את הלימודים בשביל הנפש..תוספת אישית בשבילו ולא תכנן שינוי מקצועי. עם הלימודים חלה תפנית אישית. הסתכל על עבודתו והרהר במקומו ובמטרותיו להמשך. שוב הפתיע ונרשם ללימודי ההמשך – לתואר שני בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית. במקביל החברה בה עבד בארץ נסגרה, דבר שהקל על החלטה שגם כך עמד לקבל – החל ללמד כמורה למתמטיקה בתיכון ובנוסף לטפל בילדים ובני נוער עם קשיים התנהגותיים ורגשיים  בשיטת CBT  אשר למד במכללה.

כיום, 5 שנים לאחר התפנית האישית והמקצועית. שעשה בגיל 35. אני יכולה להעיד – בהתחלה היה לי קשה לתמוך אך מנגד רציתי שיעסוק במשהו שאוהב. אך הייתי סקפטית – הוא נכנס לחינוך עם המון אידיאולוגיה ורצון ללמד דרך התחברות לתלמידים, מעולמם וכך ליצור שינוי שיוביל לשינוי לימודי לבסוף. אני חשבתי שהרצון שלו אינו תואם לשטח. אך הוא הלך ללמד בביטחון בדרכו, שם דגש בהוראתו על התהליך האישי של הלומדים, חיזוקים, שיחה אישית, אמון, חוסר שיפוטיות . ולא נחל אכזבה. לא מסתכל על כך – כמערכת (שיש הרבה דברים קטנים וגדולים לייעל ולשפר בה) אלא יצר שינוי ומשהו אחר בסביבה בה נגע.

אני מרוצה מהשינוי שעשה, שבתחילה אותי קצת הפחיד. ולמדתי ממנו שצריך להעז, הוא הגדיל לי את האמונה בעיסוקי החינוכי. שהשינוי הגדול יכול להיעשות גם בקטן.

שקיבלתי את המגזין, זה גרם לי להסתכל לאחור, על כל התהליך והשינוי החיובי שעבר בעקבות הלימודים וגם עלי - כיום אני, מורה ומדריכה בחינוך המיוחד, לומדת לתואר שני בחינוך ותקשוב, בכדי לקדם את התקשוב בחינוך המיוחד. שאני רואה את הדרך שהוא עבר, יודעת ומאמינה שגם אני אוכל להמשיך להתפתח בתחום התקשוב בחינוך המיוחד ולקדם תלמידים, להעלות מוטיבציה ולהכינם טוב יותר להמשך דרכם.

חיפוש מחודש בעקבות לימודים...

בחופש הגדול - אני יכול הכל? כמה?

בחופש הגדול – אני יכול הכל?

אנו כמחנכים ומורים מחכים מאוד לחופש הגדול, משתחררים משיגרה עמוסה הדורשת עקביות, השקעה, יצירתיות באינטנסיביות רבה.  

במקביל אלינו גם התלמידים מקבלים "הרבה ימיי חופשה" לתלונת הורים רבים העובדים. איך מתמודדים?  סדר היום שונה, נותנים להם לפרוק עול?

אני מאמינה כי צריך לתת גם להם להרגיש חופשה, פחות מחוייבים ונדרשים, אין מטלות , מבחנים וזמנים בהם צריכים לעמוד.

אך בנושא הזמנים ותכניהם רציתי לעסוק. יש יותר זמן פנוי לכל תחביביהם. טלויזיה ומחשב בעיקר.

אני מאמינה כי גם בחופש צריך בקרה ומעקב שלנו ההורים. הגבלה בזמנים  - הכתיבה בפייסבוק והגלישה מאוד שואבים, נכנסים לעדכן, להתעדכן ויכולים להשקיע בכך שעות רבות בלי לשים לב לזמן.

בחטיבה בה לומדת בתי, ערכו להם סדנאות בנושא המחשב לפני החופש הגדול.

הסדנאות עסקו בנושאי הזמנים, התכנים, צורת הכתיבה וההתבטאות. "כוחה של מילה" משמעותה של אמירה עוקצנית – למרות שנראה שהחבר שירדו עליו זורם שיקפו להם איך הוא באמת מרגיש. אני יכולה להעיד כי סדנאות אלו כן העלו את המודעות לגבי צורת הכתיבה, כתיבה מכובדת ומכבדת אצל ילדי . (התערבות הורית ובית ספרית)

 בנושא הזמנים והשאיבה – אני מוצאת אותנו, ההורים, צריכים וחייבים להתמודד עם הרביצה. להגביל ולשים את הגבולות הנכונים . (התערבות ומעורבות הורים)

התלמידים קיבלו בסיום פד מחשב, עליו רשומות הוראות הפעלה – העוסק באחריות, משמעות זמן גלישה ותוצאות לחיצת הכפתור. וכן כללים בסיסיים  וחשובים לפייסבוק:

1)      לכתוב תמיד בצורה מכובדת.

2)      בכל תמונה שמעלים צופים לפי אנשים.

3)      אל תתנו אף פרט מזהה למי שאינכם מכירים בוודאות.

4)      שחושבים שמשהו לא בסדר – שתפו מיד מבוגר.

5)      לא נפגשים עם אדם שהכרנו באינטרנט או בפייסבוק.

לדעתי, סדנאות ומעורבות בית ספרית נדרשות ולא ניתן להתעלם בביה"ס אך האחריות היא במעקב, משמעות וסגנון הכתיבה, וזמנים היא על ההורים.

סיפור לא שגרתי על אהבה בכיסא גלגלים

לא תמיד ניתן להסביר את העבודה האמיתית בחינוך המיוחד. התקדמות של תלמיד הנראית לי כהישג גדול נראית בעיניהם של חבריי שאינם אנשי חינוך כמזערית.

בסיכומי שנה, אני מבינה את גודל ההשקעה במטרות שונות שחלקם הושג.

לרוב, איני קוצרת  את פירות  ההשקעה בתלמיד בשנתיים/שלוש שנות חינוך. תלמידיי עוברים לחטיבה, תיכון.וממשיכים ומנסים להתקדם בתלם.

היום קראתי כתבה המציגה סיפור לא שגרתי על אדם הלוקה בשיתוק מוחין הסובל מנכות מלאה שעבר הסמכה לרבנות, פרסם ספר ומאמרים הלכתיים הנותנים מענה בהלכה לאנשים עם מוגבלויות ומנהל בלוג. ולהפתעת הרבה אנשים - התחתן.

קישור לכתבה : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4253098,00.html

סרטון החתונה ריגש רבים, חלק העלו  שאלה לגבי לגיטימיות החתונה או המשך חייהם אך קולות אלו התמוססו לנוכח שמחת המגיבים.

אין לי ספק כי זוג זה ימשיך לקבל תמיכה ותיווך  פיזי צמוד כפי שהיה מקבל כל אחד מהם באם היה נשאר בודד.

לדעתי, לגיטימי מאוד החיבור, מרגש ומציג את האדם הלוקה בשיתוק מוחין  כפגוע פיזית עם חשיבה תקינה.

 מקרה זה מחזק את גישתי לגבי התמודדות  והתקדמות אישית אצל התלמיד / אדם בחינוך המיוחד.